הכול התחיל לפני החגים(2019) כשלאבא שלי כאב הגרון ואמרתי לו בדיוק כמו שהיינו ילדים ואמא הייתה אומרת קחי כפית של דבש וזה יקל על הגרון . אמא הייתה מוהלת כפית דבש עם מעט מיץ לימון ואבא היה אומר תוסיפי לה גם תה עם מקל קינמון .

בזמן עבודה במגדניה בחשיבה על מארזי חג לראש השנה , אמרתי לשאבי . כפית דבש. זה גאוני . לקחתי את מתכון סוכריות הדבש שלי  ויצקתי לתבניות בצורת כפית וכך נולדה לה כפית הדבש שלי  .

21.8.22 כ"ד בחודש מנחם אב ,אבא שלי נפטר .המילים האחרונות של אבא שלי אליי היו "אל תבכי". אני מפרשת אותן ב-תעשי. תרבי לעשות טוב/מתוק וכך להנציח ולהמשיך את דרכו.

כשאבא שלי חלה, סוכריות הדבש שלי הקלו עליו מעט בשלב ההתחלתי  לאחר טיפולי הכימותרפיה בהמשך הוא לא יאכל  לאכול כלל מתוק .

כפיות הדבש שלי וסוכריות הדבש שלי מוקדשות לזיכרו

לא נפגשנו מעל 5 שנים .

כשנפגשנו ,דיברנו על איך הם היו מכינים .(היא אישה מבוגרת כבר למעלה מ80 והאיש שלה כבר לא בחיים .)

מצד אחד היא ממש קרנה מהתרגשות ומפליאה, שמישהו ממשיך את דרכם, מצד שני היא מלאת  דאגה – היא יודעת כמה זה קשה .

המשכנו בשיחה אחרת  ותוך כדיי חזרנו לשיחה הקודמת.

היא סיפרה איך הם היו מכינים וגילתה לנו לפחות 2 סודות מקצועיים

ואז,

בתמימות/בהיסח דעת שאלתי אותה,התבניות, איפה הם  היום ?

שקט.

מבט(מבט שמסגיר היסטוריה שלמה ).

 "אני מצטערת, זרקתי הכול.

לא יכולתי לראות אותן -כשהוא כבר לא פה , שנים שמרתי אותן ,באמת, לא חשבתי שמישהו מכם יצטרך או ירצה אותן."

אמרתי לה שזה בסדר,הרגשתי את הכאב שלה ,חייכתי בחמלה והמשכנו לשיחה הבאה .

בערב הגענו הביתה,הילדים ישנים ואני והאיש שלי האיש שאיתי ולצדי במסעות ואתגרים של ביחד, לפעמים אני חושבת ,יודעת, הוא מאמין בי ומכיר אותי יותר מאשר אני את עצמי.

פתאום בשלוות רוח אופיינת לו – בדרך שלו הוא אומר לי:

"מצאתי. זה אמנם לא שלהם , אבל הן יהיו מספיק טובות . "

נפגשנו שוב חודש וחצי אחריי,

הבאנו לה סוכריית תרנגול, היא נעצרה, (ואני כולי דרוכה )

ואז היא חייכה ואמרה:

הם יצאו לכם ממש יפים ומבריקים ". 

(זה בזכות הטיפ שנתת לנו .תודה)

היא ברכה בנשיקה ,אפילו את הסוכרייה .

אני ,כמובן, הזלתי דמעה .

בימות השנה אני מכינה סוכרנגולים אדומים בלבד פרט לראש השנה ופורים ,אילו הימים היחידים בשנה בהם ,אני מגוונת בטעמים ובצבע ובכל שנה מחדש מרגשת אותי ההעדפה המובהקת לסוכרנגולים האדומים .

כשהיינו ילדים,בגן הילדים ,שיחקנו בארגז החול ואהבנו  להכין קציצות .

קציצות רכות מבוץ .

כשהצלחנו  ליצור מהן עיגול שמנמן גילגלנו  אותן בפירורי חול ,פירורי חול דקים שדאגתנו לסנן לפניי.

אח"כ התלבטנו ובטח גם התווכחנו  לטגן או לאפות?!

אז, התפשרנו .

החלטנו גם וגם . חצי טיגנו חצי אפינו .

בתבנית התנור סידרנו את הקציצות בשורות ודאגנו שלא יהיו צמודות .

החלטנו שאלה כבר לא יהיו קציצות ,הן יהפכו לעוגיות .

אז, שיטחנו אותן מעט והוספנו להן מעט אבקת חול .

את הקציצות המטוגנות טיגנו במחבת רחבה (בזמן שעוגיות החול בתנור ).

זהו, הקציצות מוכנות וגם העוגיות.

סבתא אסתר ז"ל ,אמא של חמי מאיר שיזכה לחיים ארוכים בבריאות טובה אמן.

מספר חודשים לאחר מותה ,קיבלנו חלק מהכלים שלה .

לא נפגשנו הרבה ובמעט שכן נפגשנו ,

היה אפשר להרגיש / לראות את הקשר המיוחד שנוצר בינה לבין בני האמצעי  קורן .

קורן אהב לקרוא לה  סבתא אסתי ולא סבתא אסתר כמו כולנו .

כמה ימים לפני שהיא נפטרה ( במפתיע ),קורן ביקש שניסע לבקר אותה ( זה היה בין הסגרים בתקופת הקורונה )

אמרתי לו שניסע לבקר את סבתא אסתר  כשהמצב קצת ירגע ,

סבתא תרגיש יותר בטוחה ואנחנו ( המבוגרים) נדע  שאנחנו לא מסכנים אותה .

אני מבטיחה שניסע לבקר אותה גם כדי שהיא תראה את הנינה החדשה שלה – דרור 

לצערי לא הצלחתי לממש את ההבטחה,באותו השבוע סבתא אסתר נפטרה .

כשסיפרתי לקורן שסבתא אסתר נפטרה המשפט הראשון שלו אליי היה : "בקשתי לנסוע לבקר אותה ואת הבטחת …והיא גם לא ראתה את דרור."

כששאלו את שאבי אם הוא רוצה חלק מהכלים ,היה ברור לנו שכן .הכלים יזכו למקום של כבוד בארון בסטודיו ( בסטודיו יש לא מעט פריטים שנבחרו בקפידה ולכל אחד סיפור מאחוריו ).

חלק מהכלים שמנו במגדניה וחלק מהכלים שמנו בבית .

כשחגגנו לקורן יום הולדת 5 פרסתי את עוגת יום ההולדת לצלוחיות שלה .

הרגשתי שדרך הכלים שלה היא חוגגת ונמצאת איתנו בשמחה שלנו ,שיתפתי את שאבי בהרגשה שלי וכך עשיתי גם ביום ההולדת*שנה*של  דרור בת הזקונים שלנו  .

בט"ו בשבט הכנתי לבקשתו של שאבי את "האשורה" לפי  המנהג הטורקי,נהוג להכין אשורה בט"ו  בשבט וכשמבצבצת שן ראשונה לתינוק.

כשהאשורה היה מוכן בקשתי משאבי שיצלם,תוך כדי שאני חושבת איך כדי  ששאבי יצלם  ….

שאבי מזג את האשורה לכלים של סבתא אסתר ז"ל .

היו לי 2 סבתות:

לאחת 6 ילדים לאחת 10 ילדים .

מהאחת זכורות לי ארוחות שלמות של קוסקוס ופריקסה ביתי אמיתי  שאהבתי. (ועוד הרבה  זיכרונות וערכים שמלווים  אותי בכל יום. )

מהאחת זכורה לי צנצנת זכוכית מלאה בסוכריות (קנויות    ).

התחשק לי להכין חטיף בוטנים עם סוכר ודבש .

הכנתי מסה ראשונה ותוך  כדי הכנה קיבלתי כווייה  באצבע ,בקטנה .

המסה מוכנה ,מתוקה, זהובה  ,הרגשתי שהיא קצת חסרה. משהו היה חסר בה .

לא ידעתי לשים את האצבע מה חסר בה , אז המשכתי הלאה למסה שנייה .

ערבבתי ,קירמלתי. הוספתי בוטנים וערבבתי שוב. ברגש.

ואז  עלה זיכרון .

זיכרון מעורפל ,

של ילדה קטנה אצל סבתא רחוקה.

היינו נוסעים לבקר בעיקר בפסח.

הסלון שלה היה גדול (יחסית ) וחשוך,

היו בו בובות ענק על בטריות .הן היו הולכות לבדן כשמסובבים את המפתח בגב שלהן. הן אפילו היו ,כמעט, בגובה שלי .היינו יושבים בחדר שלה במקום בסלון .

בחדר הייתה ספק מיטת יחיד ספק ספה .

היו בו גם  טלוויזיה,ארון גדול ושולחן אוכל קטן.

ליד החדר הייתה מרפסת קטנטנה עם אופני כושר, מלאות אבק,אהבתי לרכב עליהן ולהסתכל בצג  כמה מהר אני רוכבת .

סבתא הייתה מציעה סוכרייה מהצנצנת שהייתה מונחת  בפינה על ארונית הטלוויזיה וניגשת למקרר,מתכופפת ומוציאה  מהמקרר שתי צנצנות :

האחת עם סילאן השנייה עם חרוסת.

סבתא הייתה מבקשת מאבא שלי לעזור לה לפצח אגוזי מלך וממני לפורר  מצות . תוך כדי שאני מפוררת ואבא מפצח אגוזים  סבתא  מזכירה שהיא זו שהכינה את החרוסת וגם את הסילאן וגם את החלווה   וגם את  חטיף הבוטנים.

אני משטחת את המסה השנייה של  חטיף הבוטנים שלי .הוא בדיוק בצבע, בטעם, במרקם .

אז המשכתי, הכנתי מסה שלישית ורביעית .